<h1>סמ"ק מצוריך סימן קי"ג</h1>
<h2>דף לג:</h2>
[מצוה] לכהן שיברך ישראל כדכתיב (במדבר ו') כה תברכו את בני ישראל. ואמרו רבותינו (סוטה ל"ח) שיש בדבר ג' עשה ואם אינו מברך עובר בכולן, ודווקא כשאומרים לו בבית הכנסת. וצריך לברך בלשון הקודש ובעמידה ובנשיאות כפים ובקול רם ובפנים נגד פנים כלפי העם ובשם, ובמקדש בשם המפורש אבל לא בגבולין. ובעת שיגיע הש"ץ לעבודה כשיאמר רצה כל הכהנים העומדים בבית הכנסת נעקרין ממקומם והולכים ועולין לדוכן ועומדין שם פניהם כנגד ההיכל עד שיגיע הש"ץ לולך נאה להודותא), ומיד אם הם שנים קורא אותם כהנים ואם הוא אחד אינו קורא אלא מעצמו הוא הופך פניו אל העם, ונראה לי שמן הדין לא צריך להקרות ליחיד שהרי מה שהש"ץ מקרה להם מאמור להם נפקא ומיהו עמא דבר להקרות אפילו ליחיד, ולע"ד נראה לי שאם יחיד אינו נושא כפיו אפילו כשאומר לו אינו עובר בעשה דכתיב להם, ואין ש"ץ אומר אלוקנו ברכינו וכו'ב) אלא המקרא אומר מיד כהניםג), עוד פסקינן שם (דף ל"ט) אין המקרא רשאי לקרות כהנים עד שיכלה אמן מפי הציבור העונים אמן אחר ולך נאה להודות, ד) ואין הכהנים רשאין להתחיל בברכה [אחרת] עד שיכלה הדיבור מפי המקרא, ואין הציבור עונין אמן עד שיכלה ברכה מפי הכהנים, ואין המקרא רשאי להתחיל ברכה אחרת עד שיכלה אמן מפי הציבור, ואמרו בפרק אין עומדין (ברכות ל"ד) אין ש"ץ רשאי לענות אמן אחר הכהנים כשאר העם שמא תטרף דעתו ולא ידע איזה ברכה יקרא אם פסוק שיני או שלישי, ומסיים בה ואם אין שם כהן אלא הוא לא ישא כפיו ואם מובטח לו שלאחר שישא כפיו שיחזור לתפילתוה) רשאי. ואין הכהנים רשאין להחזיר פניהם מן הציבור עד שיתחיל ש"ץ שים שלום, ואין רשאין לכוף קשרי אצבעותיהן עד שיחזרו פניהם מן הציבור. ומתקנת רבן יוחנן בן זכאי בפרק אילו נאמרין (סוטה מ') שלא יעלו הכהנים לדוכן בסנדליהם אלא עומדין יחפים, בשעה שכהן עולה לדוכן, מפרש במסכת סוטה כשהוא עוקר רגליו לעלות, אומר יהי רצון מלפניך ה' אלוקנו ואלוקי אבותינו שתהא הברכה זו שצויתנו לברך עמך ישראל ברכה שלימה ולא יהא בה מכשול ועון מעתה ועד עולם, וקודם שיחזיר פניו לברך העם מברך ברוך אתה ה' אלוקנו מלך העולם אשר קדשנו בקדושתו של אהרון וציונו לברך עמו ישראל באהבה, וכשמחזיר פניו מן הציבור אחר שישלים אומר עשינו מה שגזרת עלינו עשה עמנו כמה שהבטחתנו בתורתך (דברים כ"ו) השקיפה ממעון קדשך מן השמים וגו', וכל החזרות שהכהנים מחזירין פניהם אל הציבור בתחילה ומן הציבור ולבסוף לא יהיו אלא דרך ימין. אמרינן בירושלמי דברכות (פ"ה ה"ד) עיר שכולה כהנים נושאין כפיהם ומברכין ישראל שבשאר מקומות, והנשים והטף עונין אמן. ששה דברים מונעין נשיאות כפים, סימן מע"ש יט"ל, מום עבירה שנים יין טומאת ידים לשון, מום פירוש מומין שבפניו או בידיו או ברגליו לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלין בוו) וכן סומא באחת מעיניו אלא אם כן דש בעירו, עבירה — פי' מי שהרג את הנפש אפילו בשוגג לא ישא את כפיו שנאמר (ישעיהו א') ובפרישכם כפיכם ידיכם דמים מלאו, אבל משומד שעשה תשובה פסק רבינו גרשום בתשובה שישא כפיוז), שנים — מי שלא נתמלא זקנו לא ישא את כפיו בפני עצמו אבל עם אחרים יכול לישא כפיו כשהוא בן י"ג שנה, יין — מי ששתה רביעית יין בבת אחת לא ישא כפיו ושיעור רביעית מפרש בערבי פסחים אצבעים [על אצבעים] ברום אצבעים וחצי אצבע וחומש אצבע ואותן האצבעות בגודל, טומאת ידים — שצריך נטילת ידים קודם שנאמר (תהלים קל"ד) שאו ידיכם קודש וברכו, לשון — דאמר רב אשי בני חיפה ובני בית שאן לא ישאו כפיהן מפני שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין, ואמר ר' יהושע בפרק אילו נאמרין (דף ל"ח) עם שאחורי הכהנים אינם בכלל ברכה אלא אם כן יש שם אונס אבל מלפנים ומן הצדדים אפילו מחיצות של ברזל אינן מפסיקות, כל כהן המברך מתברך שנאמר (בראשית י"ב) ואברכה מברכך. וג' פרקים בשנה בתעניות ובמעמדות כהנים נושאין כפיהן, וביוה"כ ג' פעמים בשחרית ובמוסף ובנעילה אבל במנחה של יום הכפורים לא ישאו כפיהם משום דמחליף בשאר מנחות שמתפללין בעוד היום גדול, ומהאי טעמא לא יאמר ש"ץ אלוקינו ברכינו כו' במנחה של יום הכפורים אבל במנחה של שאר תעניות אומר לפי שמתפללין סמוך לחשיכה והוי כנעילה ולא חיישינן לשיכרות מה שאין כן בשאר ימים שאין נושאין כפיהן במנחה משום שכרות כר' יוסי, ובתעניות של גשמים היו רגילים לומר נעילה, ואל יאמר אדם מה איכפת לן בברכתו של פלוני כהן הדיוט הוא, לפי שהקב"ה מתאוה לברכת כהנים דכתיב (במדבר ו') ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם. א) א"ר יהושע בן לוי (סוטה ל"ח) כל כהן שאין עולה בעבודה שוב אינו עולה שנאמר (ויקרא ט') וישא אהרן את ידיו על העם ויברכם מה להלן בעבודה אף כאן בעבודה תני ר' אושעיא לא שנו אלא שלא עקר רגליו אבל עקר רגליו עולה וכן הלכה ואע"ג דלא מטי ליה לדוכן אלא לאחר עבודה, עכ"ל ר"א (יראים סי' רס"ט). ב) (כן ה') אלוקנו ואלוקי אבותינו ברכינו בברכה בלחישה עד כהנים ואומר כהנים בקול (רב) [רם] ואומר עם קדושיך בלחישה, עכ"ל תשב"ץ (סי' קצ"ח). ג) אחר שסיים ולך נאה להודות אומר כהנים כך פי' ר"ת דאין לומר אלוקנו כו' אמנם ר"י תירץ בתוספות דברכות (דף ל"ד) דדווקא לדידהו שלא היו אומרים כלל אלוקנו וכו' אבל החזן רגיל לומר [בכל התפילות ציבור] כסדר בשחרית ובמוסף הילכך גם כשהכהנים עומדים לדוכן נכון לאומרו עד כהנים וגם מהאי טעמא נוהג החזן להקרות לכהנים יברכך וכו' ולא הוי הפסקה וכן נהגו ברוב מקומות, וצ"ע בס"ג ובתוספות דסוטה (דף ל"ט), עכ"ל ס"ק. ד) נראה שכך ר"ל שלא יקרא החזן אלוקנו ברכינו וכבר פי' שעתה אין קפידה, עכ"ל ס"ק. ה) ולהתחיל שים שלום, ל' ס"ג. גם א"ר שמעון מתי שכהנים נושאין כפיהן לעולם יש לישא החזן עמהם וגם אמרו בסוטה כשהחזן נושא כפיו צריך לעקור רגליו קצת משיתחיל רצה ומשנינן הא כל כהן שאינו עולה לעבודה כלומר לתקן עצמו לפני הארון שוב אינו עולה וגם אומר שיטול ידיו ואומר יהי רצון וברכה אשר קדשנו בקדושתו של אהרן ואע"פ שדומה להפסק, ל' סהר"ם (עי' תשב"ץ סי' קצ"ז) ואין רשאין לעקור רגליהן עד שיגמור ש"ץ שים שלום, עכ"ל רב אלפס (מגילה פרק הקורא עומד). וצריכים כהנים לשאת ידיהם כנגד כתיפותיהן כדתנן נושאין כפיהן כנגד כתיפותיהם ובמקדש על גבי ראשיהם, עכ"ל ר"א (שם). ו) ואמרינן בחגיגה (דף ט"ז) המסתכל בכהנים כשנושאין כפיהן עיניו כהות לפי שהשכינה שורה בין ידיהם, עכ"ל רש"י בפרק עומד וקורא במגילה (דף כד). ז) דבעל תשובה אין מומו ניכר והרי הוא כשאר בעלי מומין שלא בידים שאין מומו ניכר ובעל מום רק שלא יהא המום בידים מותר לעלות לדוכן, ע"כ לשון תשב"ץ (סי' קצ"ו). אמנם מהר"ם אומר שאין לקרותו לעלות לדוכן אך אם עולה מעצמו אין למחות בידו ואליבא דכו"ע מותר לקרותו ראשון לספר תורה ובנו מותר לקרות לספר תורה ראשון ויכול לעלות לדוכן אף לא חזר אביו בתשובה. ואין אומרים פסוקים כגון יברכך השם מציון ושאר פסוקים אחר ברכת כהנים כשעולין לדוכן כדאיתא במסכת סוטה (דף ל"ט מ') וכי יש עבד שמברך אותו רבו ואינו שומע, עכ"ל תשב"ץ (סי' קצ"ח). וכל הזמן שהש"ץ אומר ברכת כהנים גם יחיד מתפלל אותה, ע"כ לשון תשב"ץ (סי' קצ"ט). תניא (מגילה כ"ד) זבלגן פ"ה שעיניו זולגות דמעות לא ישא את כפיו ואם היה דש בעירו מותר רבי יהודה אומר אף מי שהיו ידיו צבועות סטים פ"ה שפר"ן בלע"ז, לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלין בו, תנא אם רוב אנשי העיר מלאכתן בכך מותר, מי שהיה רירו יורד על זקנו בשעה שמדבר לא ישא כפיו אלא אם כן דש בעירו, ע"כ לשון ר"א.
